פסק-דין בתיק ת"א 9054/07

1.         בהחלטתי מיום 4.11.12 התקבלה טענת המדינה (הנתבעת) באשר להתיישנות תביעתם של תובע 1 (עזבון המנוח) ושל תובעת 2 (אלמנת המנוח; להלן - האם), על פי סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן - חוק הנזיקים האזרחיים).

2.         בהחלטה הנ"ל ניתנה לתובעים 4-3, ילדיו הקטינים של המנוח, אפשרות להגיש בקשה מנומקת להארכת תקופת ההתיישנות, בהתאם להוראת סעיף 5א(3) הנ"ל, המסמיכה את בית המשפט להאריך לתובע קטין את תקופת ההתיישנות של שנתיים הקבועה בתחילת הסעיף, בתקופה נוספת שאינה עולה על שלוש שנים " אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה".

3.         בבקשה שהגישו בעקבות ההחלטה הנזכרת, טוענים התובעים כי במועד מות המנוח הייתה האם בשלבי הריון מתקדמים עם תובע 4, ומטופלת בבתה הבכורה (תובעת 3) שהייתה בת כשנה. כתוצאה ממות בעלה המנוח נקלעה האם למצב נפשי טראומטי קשה ביותר, במסגרתו טופלה אצל פסיכולוג. כתוצאה מכך היא כמעט ולא תפקדה ולא הייתה מסוגלת לבצע מטלות כלשהן במשך לפחות חמש שנים. מצבה זה מנע מהאם לפנות לעורך דין כדי שיגיש תביעה לפיצויים בגין רשלנות כוחות הביטחון הישראליים שגרמה למות המנוח. האם, המתגוררת בביתוניא שליד רמאללה, גם לא הצליחה להיכנס לשטח מדינת ישראל על מנת לטפל בהגשת התביעה מאחר שרשויות הביטחון סירבו להעניק לה אשרת כניסה לישראל. בשלב מסוים, ובשל קשייה של האם לטפל בילדיה כראוי, הועבר הטיפול בהם לאביו של המנוח, שמונה לאפוטרופוס על הילדים על ידי בית הדין השרעי ביום 20.10.04.

4.         בצדק טוענת המדינה כי אין בהסברים אלה של האם כדי להצביע על העדר אפשרות סבירה בידי תובעים 4-3 להגיש את תביעתם בתוך תקופת ההתיישנות, כלומר תוך שנתיים מיום 1.8.02 בו החל תוקפו של תיקון מס' 4 לחוק הנזיקים האזרחיים. הטענה בדבר חוסר התפקוד של האם במשך מספר שנים בשל מצב נפשי קשה וטראומטי, אינה נתמכת בראיה חיצונית כלשהי, תהא זו תעודה רפואית, חוות דעת סוציאלית, אישור מהפסיכולוג אשר לפי הטענה טיפל באם (אפילו שמו של הפסיכולוג לא צוין) וכל כיוצא באלה מסמכים שמטבע הדברים מצטברים במהלך משבר נפשי ותפקודי כה חמור וממושך. בנסיבות אלה אין די בהצהרת האם אודות מצבה והשלכותיו. כפי שכבר פסק בית משפט זה בנסיבות דומות: " אין די באמירה כי בשל אבל כבד היתה האלמנה מנוטרלת מכל מעש למשך שנה, וטענה מעין זו יש לגבות בראיות כלשהן, ולכל הפחות ב'ראשית ראיה'... על הטוען להארכת המועד להוכיח כי לא היתה לו אפשרות סבירה, אובייקטיבית, להגשת התביעה, והוכחה זו אינה נשענת על הבל פיו לבדו" (ת"א (י-ם) 7307/05 נבילי נ' מדינת ישראל, מיום 4.3.12, פסקה 12). בהקשר זה יוזכרו גם דבריו של בית המשפט העליון: " הנטל להראות שלא הייתה אפשרות סבירה מוטל על התובע. על התובע להביא בפני בית המשפט עובדות ונתונים לביסוס טענתו בעניין זה" (רע"א 6582/10 מדינת ישראל נ' נבילי, מיום 27.12.11, פסקה 6).

יתרה מכך, עיון בכתב התביעה מעלה כי אין בו זכר לטענה בדבר המצב הנפשי הלקוי והעדר התפקוד הממושך של האם כתוצאה ממות המנוח. זאת למרות שנתונים אלו, אילו היו נכונים, היו מגבשים נזקים ברי-פיצוי המגדילים את סכום התביעה. נהפוך הוא: בסעיף 29 לכתב התביעה נאמר כי " התובעת מס' 2 הייתה בת 21 שנה ביום מותו של המנוח, ומאשה נשואה הנושאת ברחמה את ילדה השני הפכה לאלמנה מטופלת בשני ילדים קטנים, סיכוייה להינשא מחדש אפסיים... מגיע לה פיצוי על הנזקים הנוספים שנגרמו לה במותו, שלמעשה הרס את חייה". אף מילה על טראומה נפשית קשה, על העדר תפקוד משך מספר שנים ועל קבלת טיפול נפשי אצל פסיכולוג (טענות שאילו היו מועלות בכתב התביעה היו גם מחייבות צירוף חוות דעת רפואית, דבר שגם הוא לא נעשה).     

בכל מקרה, גם אילו הייתה מוכחת הטענה בדבר חוסר התפקוד של האם, נפקותה הייתה חדלה להתקיים החל מיום 20.10.04 בו חמיה של האם (אביו של המנוח) התמנה על ידי בית הדין השרעי בירושלים כאפוטרופוס על נכדיו, תובעים 4-3. בהחלטת בית הדין על מינוי האפוטרופוס נאמר כי מטרת המינוי לאפשר לסב " לעקוב ו/או לפנות לכל הגורמים הרשמיים והלא רשמיים וכל זה בשם הקטינים, בכדי להשיג את זכויותיהם". הגשת תביעת נזיקין עבור הקטינים בגין מות אביהם הנה פעולה חשובה ומובהקת מאין כמוה הנחוצה לשם הגנה על זכויותיהם. בכל זאת התביעה דנן הוגשה רק ביום 6.2.07, למעלה משנתיים לאחר מינוי הסב כאפוטרופוס, כאשר בתביעה עצמה הסב כלל לא נזכר, ולעומת זאת נאמר בה כי תביעתם של תובעים 4-3 מוגשת " באמצעות אמם ואפוטרופתם הטבעית התובעת מס' 2". 

בנסיבות אלה, עובדת המינוי של הסב כאפוטרופוס אינה יכולה לסייע לתובעים אלא דווקא להעיב על בקשתם להארכת תקופת ההתיישנות ועל טענתם בדבר העדר " אפשרות סבירה" להגשת התביעה בתוך התקופה הקבועה בחוק, כנדרש לשם הארכת המועד. בהקשר זה נעיר כי מינוי הסב כאפוטרופוס נעשה קרוב לארבע שנים לאחר האירוע בו המנוח מצא את מותו (12.1.01 לפי הנטען בכתב התביעה). אילו היה המינוי נעוץ בהעדר תפקוד של האם כתוצאה ממצב נפשי, שלפי הנטען נמשך " לפחות חמש שנים" ממות המנוח, מצופה היה שלא להותיר את הילדים משך רובה המכריע של תקופה זו כשהם בידי מי שאינה מסוגלת לטפל בהם. לא ייפלא אפוא כי בהחלטת בית הדין השרעי על מינוי הסב כאפוטרופוס לא נאמר דבר על מצבה הנפשי של האם ועל העדר מסוגלותה לטפל בתובעים 4-3.

זאת ועוד, בעוד שבבקשה להארכת תקופת ההתיישנות נטען כי אביו של המנוח קיבל את הגידול והמשמורת של הילדים, בתצהירה של האם התומך בבקשה גרסה כזאת אינה מצויה, אלא מה שנאמר הוא ש" ענין הטיפול בילדי השתרבב ביני לבין חמי המנוח ז"ל אשר קבל אפוטרופוס על ילדי על פי החלטת בית הדין השרעי... חמי התערב בצורה ניכרת בגורלם של ילדי". ואם נדרשת ראיה נוספת לכך שהמשמורת על הילדים והטיפול בהם לא עברו לסב, הרי היא מצויה בצו מינוי האפוטרופוס שאינו מזכיר את נושא המשמורת והטיפול הפיזי בילדים אלא אך מינוי שמטרתו לאפשר לסב " לפנות ולהופיע בשמם בפני הגורמים הרשמיים והלא רשמיים ולפעול בצורה נכונה ובהתאם למקובל". סמכויות אלה שהופקדו בידי הסב כאפוטרופוס של הקטינים כבר באוקטובר 2004, שוללות טענה בדבר העדר אפשרות סבירה להגשת התביעה עד לפברואר 2007, גם אם הייתה נכונה הטענה (שכאמור כלל לא הוכחה) בדבר מניעה של האם לפעול להגשת התביעה בשל מצבה.

אין חולק כי הסב היה תושב ישראל (מזרח ירושלים), כך שבנוגע אליו גם הטענה בדבר חוסר יכולתה של האם להיכנס ישראל אינה תופסת. יתר על כן, טענתה של האם בנדון אף היא סתמית ולאקונית ואינה נתמכת בבדל של ראיה חיצונית: לא צורף תיעוד כלשהו לבקשה אותה הגישה להיכנס לישראל; לא צורפה תשובה שלילית אותה קיבלה מרשויות הביטחון לבקשה כאמור; לא הוסבר כיצד בשנת 2007 השתנה המצב והגשת התביעה התאפשרה חרף מניעת הכניסה; ולחלופין לא צורף אישור כניסה לישראל שניתן לאם בשנת 2007 בה הוגשה התביעה. ואם לא די בכל אלה, הרי שכתב התביעה נאמר שביום האירוע (ינואר 2001) המנוח " התגורר עם אשתו ובתו (התובעים 3-2) בשכונת סיראמיס, עטרות צפון, ירושלים", ומיקום זה לא השתנה עד ליום הגשת התביעה כאמור בכותרתה כי " התובעים... כולם משכונת סיראמיס, עטרות צפון, ירושלים". מקום מגורי התובעים מחוץ לירושלים הוזכר לראשונה עת נדרשו להגיש בקשה להארכת תקופת ההתיישנות.         

5.         נוכח כל האמור, לא עלה בידי תובעים 4-3 להרים את הנטל הרובץ עליהם להוכחת העדר אפשרות סבירה להגשת תביעתם במועד הקבוע בחוק הנזיקים האזרחיים: שנתיים מיום 1.8.02 בו החל תוקפו של תיקון מס' 4 לחוק. על אחת כמה וכמה שלא עלה בידי תובעים 4-3 להוכיח כי האפשרות הסבירה להגשת התביעה נוצרה רק במועד בו הגישו אותה, בפברואר 2007, למעלה משש שנים לאחר אירוע הנזק הנטען, וארבע וחצי שנים לאחר כניסתו לתוקף של תיקון מס' 4 לחוק בו נקבעה תקופת ההתיישנות של שנתיים.

6.         לפיכך דין תביעת תובעים 4-3 להידחות אף היא בשל התיישנות. התוצאה, בהמשך להחלטתי מיום 4.11.12, הנה שהתביעה כולה נדחית על הסף מחמת התיישנות כאמור  בתקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.     

ניתן היום, ב' שבט תשע"ג, 13 ינואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: